תשובות לשאלות שכיחות בנושא הרטבה

כאשר הורים שוקלים אם ומתי להתחיל בטיפול עליהם לקחת בחשבון מספר פרמטרים ותנאים:

גיל הילד: גיל 4 ומעלה.

בשלות: הילד בוגר לגילו. אינו מתנהג בצורה תינוקית, עם יכולות הבנה וריכוז המתאימים לגילו.

מוטיבציה: הבעיה מפריעה לילד. הוא עצוב כאשר הוא קם רטוב ושמח כאשר הוא יבש. הוא מבטא את רצונו להיפטר מהבעיה.

תדירות ההרטבה: תדירות ההרטבה גבוהה ביחס לגיל הילד (מותנה בכך שההורה אינו מעיר את הילד).

ילד בן 4 המרטיב בתדירות של כל לילה או כמעט כל לילה.

ילד בן 6 המרטיב לפחות 2  – 3 בשבוע או יותר.

ילד בן 10 במרטיב 1 לשבוע או יותר.

ילד בן 12 ומעלה המרטיב מעל פעם בשבועיים.

גיל 16 ומעלה  – פעם אחת בחודשיים או יותר.

גיל 18 + – בכל תדירות.

עונה בשנה: ניתן לטפל בכל עונות השנה. אצל ילדים בגיל 4  – 5 מומלץ להתחיל את הטיפול אחרי החורף.

הרטבה בתדירות לא קבועה: ילדים שתדירות ההרטבה אצלם אינה קבועה ומשתנה מעת לעת. אלו המקרים הקשים ביותר לטיפול, בגלל אי סדירות התופעה. מומלץ להתחיל כאשר הילד נמצא בתקופה שהתדירות מתגברת.

מרטיבים עונתיים: ישנם ילדים היבשים בקיץ כמעט לחלוטין ומרטיבים בחורף. רצוי להתחיל טיפול מיד עם תחילת החורף.

מוכנות ההורים: להורים תפקיד מכריע בתהליך הטיפול. צריכה להיות מוכנות מצדם להשקעת מאמץ בזמן הטיפול, למשל  – התעוררות של ההורה בלילה, פיקוח על ביצוע תרגילים ביום ועוד. לא מעט טיפולים נכשלו עקב העדר התמדה מצד ההורים.

סיבות ההרטבה: אין להתחיל בטיפול בהרטבה כאשר הילד סובל מבעיה רפואית הקשורה להרטבה, למשל   – זיהומים חוזרים בדרכי השתן, התקפים אפילפטיים תכופים, בעיות בעמוד השדרה כמו “ספינה ביפידה” ועוד.

אין להתחיל בטיפול בהרטבה כאשר הילד נמצא במצוקה רגשית וסובל מבעיות פסיכולוגיות כמו הרטבה בעקבות אירוע טראומתי (תאונת דרכים, אובדן של מישהו קרוב, היחשפות לאירוע מאיים כמו תקיפה פיזית או מינית, אלימות בתוך המשפחה, קונפליקטים קשים בין ההורים ועוד).

במקרים אלו אין מקום לטפל בהרטבה, אלא בסיבות שגרמו לה.

לסיכום, ניתן לטפל בילד מגיל 4 המרטיב בתדירות גבוהה בלילה, גמול ביום (למעט טפטופים ביום), בוגר לגילו ובעיית ההרטבה מציקה לו. המועד המומלץ להתחיל טיפול עם ילד בגיל 4 הוא באביב.

לעיתים הורים רואים בהרטבה כשלון אישי שלהם ויש להם מוטיבציה גבוהה לגמול את הילד כאשר הילד אינו מוכן עדיין והבעיה אינה מטרידה אותו. ניסיון לכפות על הילד טיפול יצור מתיחות מיותרת בין הילד להוריו ונדון מראש לכישלון.

אצל ילדים רבים ההרטבה תחלוף עם הזמן באופן ספונטני גם ללא טיפול. אם בגיל 4 25% מרטיבים, בגיל 6 היקף התופעה יורד ל  – 15% ובגיל 12 ל- 4-5%.

הבעיה היא שאין כל דרך לנבא אם ומתי הילד יפסיק להרטיב. במצבים בהם תדירות ההרטבה הולכת ופוחתת (מבלי שההורה מעיר או לוקח את הילד בלילה לשירותים ומבלי שמגבילים אותו בשתייה). רצוי להמתין ולראות אם התדירות פוחתת לכיוון של יובש מוחלט.

במקרים בהם אין שינוי משמעותי בירידה בתדירות ההרטבה רצוי לטפל מיד. כאשר הורים שואלים אותי מדוע לא לחכות לגמילה עצמית ללא טיפול, אני משיב בשאלה: “אם יובטח לכם שבעוד שנתיים  – שלוש הילד יפסיק להרטיב, האם מוצדק לתת לו להמשיך לסבול זמן כה רב, להימנע מלישון מחוץ לבית ולקום כל בוקר עם מיטה רטובה ומסריחה”. נדמה לי שהתשובה לכך ברורה.

מעבר לכך, במקרים רבים בהם אין בעיה פסיכולוגית, היא עלולה להתפתח עקב בעיית ההרטבה. עלולה להיות פגיעה בביטחון העצמי והדימוי העצמי של הילד. הוא משקיע המון אנרגיה בשאלה  – למה זה קורה דווקא לי, מה לא בסדר אצלי ועושה מאמצים רבים להסתיר את התופעה. מרבית הילדים המרטיבים סבורים שהם בין היחידים הסובלים מבעיה זו.

הורים רבים מדווחים על ניסיונות לטיפול עם זמזם. המכשיר צלצל בעת ההרטבה, כל הבית התעורר מלבד הילד המרטיב.

מטרת הטיפול עם זמזם המתחיל לצלצל עם התרחשות ההרטבה היא ליצור התניה של מנגנון הרפלקסים. מאחר והמנגנון אותו אנו רוצים להפעיל הוא מנגנון תת הכרתי, ההתעוררות העצמית של הילד בעקבות הצלצול אינה תנאי הכרחי לתהליך הגמילה. הילד לומד לקשר בתת מודע בין פעולת ההרטבה לתגובה הלא נעימה של צלצול, קימה והליכה לשירותים. כאשר הילד לא מתעורר, מודרכים ההורים במהלך הטיפול לבצע מספר פעולות החיוניות לתהליך הגמילה (התניית הרפלקסים).

כעיקרון 30% – 40% מהילדים יצליחו להיגמל ע”י זמזם בלבד, אבל אצל מרבית הילדים זמזם בלבד לא יפתור את הבעיה וחייבים לשלב בטיפול אלמנטים למידתיים נוספים ההכרחיים לתהליך הגמילה. ככלל הטיפול עם המכשיר אמור להיות קצר (לא יותר מ- 4   – 5 חודשים). הילד מתרגל למכשיר ואין לו יותר כל השפעה הרתעתית. המשך טיפול רק עם מכשיר משמעותו “עוד מאותו דבר”. זה גורם לילד תסכול ואכזבה ומערער את בטחונו ביכולתו להצליח. כשלון מתמשך עלול לפגוע בסיכויי הצלחה בעתיד מאחר וגם הילד וגם ההורים יגיעו לטיפול עתידי ברמת סקפטיות גבוהה ובמוטיבציה נמוכה.

לסיכום, התעוררות עצמית של הילד למכשיר אינה תנאי הכרחי לגמילה.

מעבר לכך במרבית המקרים טיפול עם מכשיר לבד לא מספיק לתהליך הגמילה.

הורים לעיתים עקב חוסר הבנה או הדרכה מוטעית, מעירים את הילד ביוזמתם באמצע הלילה ולוקחים אותו לשירותים. פעולה זו גורמת לשיבוש מוחלט של תהליך הלמידה, יוצר אצל הילד אשליה של הצלחה (קם יבש, כי ההורים העירו אותו) ופוגע בסיכויי הגמילה.

קיימים סוגים שונים של זמזמים. המשותף לכולם הוא שכולם מצלצלים בזמן התרחשות ההרטבה, ע”י סגירת מעגל חשמלי וכולם פועלים על סוללות. מעבר לכך קיימים הבדלים מהותיים.

זמזמים המחוברים לתחתון: המכשיר מורכב מזמזם ממנו יוצאים חוטים שבקצם קליפסים (קרוקודילים) ממתכת המתחברים לפד באזור אבר המין. כאשר הפד נרטב, נסגר מעגל חשמלי המפעיל את הזמזם.

מעבר לעלותם הנמוכה, יש להם מספר חסרונות:

ילדים מגלים התנגדות למכשיר המחובר לגופם. מאחר והמכשיר צמוד לגוף הילד עלול לנתק את המכשיר מבלי שיבחינו בכך. כאשר הוא מתכסה בשמיכה גם המכשיר מתכסה  והצלצול מתעמעם. עוצמת הצלצול נמוכה ובמקרים רבים העוצמה אינה מספיקה להפעלת הרפלקס.

המכשיר אינו בטיחותי  – הקרוקודילים עשויים ממתכת. מגע בין השתן החומצי למתכת עלול לגרום לקורוזיה והפרשת חלודה על עור הילד העלולה לגרום לנזק פיזי.

מכשיר פעמונית: המכשיר מורכב מסדינית עם חיישנים הממוקמת מתחת לסדין ומחוברת לקופסת בקרה אלקטרונית הממוקמת ליד המיטה. אין מגע בין גוף הילד למכשיר או לסדינית. המכשיר מאפשר מדידת תגובת הרפלקס עפ”י גודל כתם השתן על הסדין וכך ניתן להעריך את פעולת התניית הרפלקסים ללא קשר לפעולת ההתעוררות.

המכשיר בטיחותי לחלוטין.

בדרך כלל משתמשים במכשיר מסוג זה במרפאות מקצועיות המתמחות בטיפול בהרטבה.

קיימות מספר תרופות לטיפול בהרטבה.

יתרונות:

1. קל לשימוש.
2. אם התרופה עוזרת, רואים תוצאות תוך זמן קצר.

חסרונות:

1. הצלחה מוגבלת.
2. נסיגה עם הפסקת השימוש בתרופה.
3. תופעות לוואי אפשריות.
4. מחיר גבוה של חלק מהתרופות.

טיפול תרופתי מומלץ במצבים הבאים:

1. כאשר טיפול התנהגותי לא הצליח ואז ניתן לשלב תרופתי.
2. כאשר הילד אמור לישון מחוץ לבית במטרה למנוע הרטבה באותו לילה.
3. כאשר קשה להשיג שיתוף פעולה מצד הילד, הטיפול התרופתי אינו כרוך בהשקעת מאמץ.

ככלל, לא מומלץ להתחיל בטיפול תרופתי לפני גיל 8.

הטיפול לא ישנה את דפוסי השינה. מדובר בנתון פיזיולוגי שאינו אמור להשתנות. השינוי יהיה בכך שהילד ילמד לזהות תוך כדי שינה, את הלחץ המועבר מהשלפוחית אל המוח ואז לפעול באחת משתי הדרכים הבאות:

1. לכווץ את שריר הסוגר תוך כדי שינה מבלי להתעורר.
2. להתעורר וללכת לשירותים.

התעוררות בלילה מתרחשת כאשר הלחץ בשלפוחית היה גבוה והילד היה באותה עת בשלב שינה פחות עמוקה.

כאשר ההרטבה אינה מתרחשת כל לילה מדובר במנגנון התאפקות שמתפקד באופן חלקי, בשונה מילדים המרטיבים כל לילה שאצלם מנגנון ההתאפקות אינו מתפקד כלל.

הסיבות לכך שבלילות מסוימים יש הרטבה הן רבות ומגוונות. נמנה חלק מהסיבות האפשריות: כמות השתייה לפני השינה, שעת הליכה לשינה, מידת העייפות, שינויי מזג אויר (בעיקר תקופות מעבר), לילות קרים, מצבי רוח, התרגשות, מחלה (בעיקר עם חום) ועוד.