הערת הילד בלילה ולקיחתו לשירותים
זו השגיאה הנפוצה ביותר. כאשר ההורה מעיר את הילד, האחריות להיות יבש בלילה, מועברת מהילד להורים, הילד מרוקן את שלפוחית השתן ללא כל קשר למצב הלחץ בשלפוחית. אין כאן כל תהליך של למידה והילד מפתח הרגל של ריקון השלפוחית בזמן שינה. הגיוני ביותר שהאחריות להיות יבש בלילה, תהיה של הילד ולא של ההורים.
הגבלת שתיה לפני השינה
כאשר מגבילים את הילד לא לשתות בשעות של לפני השינה, מרגילים את שלפוחית השתן לתפקד עם כמויות נמוכות של נוזלים. כאשר תהיה בשלפוחית כמות גדולה של נוזלים, מנגנון ההתאפקות לא יתפקד.
הענשת הילד המרטיב
אמיר בן השבע, חזר הביתה ממגרש המשחקים בוכה ללא הפסקה ואינו מסוגל להירגע. אביו של אמיר, בניסיון להגביר אצלו את המוטיבציה להיגמל מהרטבה, שאל אותו בקול רם, כאשר ילדים רבים שומעים, האם הוא חושב שזה נורמלי שילד בגילו עדיין מרטיב במיטה. אמיר היה נבוך ואומלל.
הורים רבים, מתוך כוונה טובה, שוגים כאשר הם מענישים או מביכים את הילד. הם סבורים שזה יגרום הפסקת ההרטבה. הורים חייבים להבין שהסובל העיקרי הוא הילד המרטיב. הרטבה בזמן שינה היא פעולה תת-הכרתית שהילד המרטיב אינו מודע לה, הוא אינו מרטיב במתכוון. כאשר ההורה משדר אכזבה או מעניש את הילד, זה רק גורם להחרפת הבעיה ולתסכול רב אצל הילד. מצפים ממנו ממשהו שאינו יכול לעמוד בו ומאשימים אותו בכך שאינו עומד בציפיות הוריו.
הורים, לפעמים, מחייבים את הילד לכבס את בגדיו ואת מצעי המיטה הרטובים. “ההיגיון” מאחורי הרעיון הוא שהילד אמור להיות אחראי למעשיו: אם הוא הרטיב את המיטה, עליו לכבש את בגדיו ואת המצעים הרטובים. כך הוא ילמד להימנע מהרטבה בלילה.
למרבה הצער, “עצה” זו ניתנת לפעמים ע’י אנשי מקצוע המניחים שהילד אינו מתאמץ מספיק. הילד מושפל ומתוסכל. הוא אינו מרטיב במתכוון וחש שאיש , כולל הוריו, אינו מבין אותו. הוא מוענש ומושפל על משהו שאינו בשליטתו או באשמתו. זה אף מגביר אצלו את ההרגשה שהוא מאכזב את הוריו שזה לא יפתור את בעיית ההרטבה אך עלול ליצור מתח בין הילד להוריו.
הגנת יתר של הורים (Overprotection)
דרך אחרת של הורים להתמודד עם בעיית ההרטבה של ילדם, היא ע’י הגנת יתר. במקום לעזור לילד להתמודד עם הבעיה, ההורים עוטפים אותו בשכבות של הגנה. הם חשים אשמה מכך שילדם סובל מהרטבה ולא מאפשרים לו להתמודד עם הבעיה בעצמו. ההורים לוקחים אחריות מלאה לבעיה, לעתים ע’י הכחשת קיום בעיית ההרטבה, או שהם חוששים לפגוע בילד אם הנושא יועלה. במרפאה, כאשר אני פונה אל הילד, ההורה עונה במקומו.
לעתים, אנחנו נתקלים בהגנת יתר אצל הורים שילדם סבל בגיל צעיר מבעיה רפואית קשה. למרות שהוא החלים לחלוטין, ההורים חשים בצורך לגונן עליו ולפצות אותו על הסבל שעבר בגיל צעיר יותר. הגנת יתר אף נמצאת לעתים אצל הורים שהתקשו להביא ילדים לעולם עקב בעיות פוריות או בעיות אחרות ושנולד להם ילד אחרי שנים ארוכות של ציפייה.
הגנת יתר אינה פתרון לבעיית ההרטבה מאחר וחשוב שהילד יקבל אחריות על מעשיו ועל גופו.
התעלמות מבעיית ההרטבה
חלק מההורים מתעלמים לחלוטין מקיום בעיית ההרטבה , תוך ציפייה שעם הזמן, היא תחלוף בעצמה. הם מתעלמים מהמצוקה בה שרוי ילדם. הילד זקוק להבנה ולתמיכה של הוריו. כאשר ההורים מתעלמים, הילד חש שאין לו על מי לסמוך.
השוואה בין אחים
לעתים, אח צעיר כבר נגמל מהרטבה. ברור שהאח הבוגר הסובל מהרטבה חש מבוכה, קנאה ואפילו רגשי אשמה עקב המצב. טעות נפוצה היא השוואה בין אחים. ההורים מניחים שאם בנם בן ה 5 כבר גמול מהרטבה, ילדם בן ה 8 שעדיין מרטיב , עושה זאת במתכוון. הילד הבוגר מואשם בעצלנות, אדישות וחוסר אכפתיות: “אם אחיך בן ה 5 הצליח, גם אתה מסוגל!”. התייחסות כזו מצד ההורים גורמת לתסכול וחוסר אונים אצל הילד המרטיב. ההשוואה לאחיו הצעיר מגבירה את הלחץ בו הוא מצוי ומחמירה את הבעיה. זה אף עלול ליצור בעיות רגשיות אחרות.
שימוש בחיתולים מעל גיל 5
דרך קלה אך שגויה בהתמודדות עם בעיית ההרטבה היא ע’י שימוש בחיתולים. זה בהחלט תקין להשתמש בחיתולים עד גיל 4-5, אך כאשר זה נעשה עם ילדים מבוגרים יותר, זאת טעות גדולה. זה מדכא את המוטיבציה להיות יבש, המסר שמועבר מההורים אל הילד הוא שהם מצפים ממנו שירטיב בלילה, הם אינם מצפים ממנו להתמודד עם בעיית ההרטבה ולכן הם מחתלים אותו. במקום להתמודד עם הבעיה הם גורמים להנצחתה. אין כאן כל תהליך של למידה. ככל שגיל הילד עולה, זה עלול לגרום לדימוי עצמי נמוך ולפגיעה בביטחון העצמי ולבעיות רגשיות נוספות שניתן היה להימנע מהן.